<h1>תקון סופרים לרשב"ש — השער התשיעי</h1>
<h2>דף ז:</h2>
ובפרק קמא דמציעא [ז' ע"ב] כתבו המפרשים ז"ל בשם בעל הערוך [ערך טפס] דיש שטרות שמקום הזמן הוא בראש השטר כשטרי ארץ אדום והם הביאו ירושלמי [ב"מ פ"ק ה"א] שמשמע ממנו שהזמן הוא סמוך לחתימת העדים שלא כדברי רבינו חננאל ורש"י ז"ל כמו שכתב הרמב"ן ז"ל. ובכתובות ובגטין נהגו לכתוב הזמן בראש השטר ובשאר שטרות בסוף השטר. ואדוני אבי מורי הרב נר"ו בפירוש שטר הכתובה שלו [תשב"ץ ח"ג סימן ש"א] נתן טעם שבשאר שטרות מקבלין הרבה פעמים העדות ואין כותבים השטר עד אחר זמן, וכמו שאמרו בפרק גט פשוט [ב"ב קע"ב ע"א] אי דכריתו יומא דאקניתו ביה וכו', ובגטין אי אפשר לאחר החתימה שאין חותמין בו אלא יום שצוה אותם הבעל, וכן בכתובות אף על פי שאפשר לעשות כמו בשאר שטרות כבר נהגו לחתום הכתובה ביום הנישואים בפרסום גדול, על כן בין בגטין בין בכתובות כותבין הזמן תחילה. ובשטרות שכותבין הזמן (לסוף) [לבסוף] צריכין להתחיל השטר יודעים אנו עדים החתומים למטה או זכרון דברים שהיו בפנינו עדים כמו שנזכר בפרק יש נוחלין [ב"ב קל"ו ע"א] ובפרק זה בורר [סנהדרין כ"ט ע"ב] דוכרן פתגמי דהוו באנפנא וכו', ולפיכך העדים חותמים פלוני בן פלוני ואין צריך לומר עד. ובכתובות כיון שהזמן כתוב למעלה אינו נופל יפה יודעים אנו עדים ולא דוכרן פתגמי וסומכין על מה שכתוב וקנינא מניה, ובשטרות וכתובות שמשמעות הלשון הוא שהעדים [הם] מספרים מה אמר להם הבעל או הלוה או המוכר, ובגטין משמעות הלשון הוא שהבעל מספר ומדבר לפי שאין יכול למסור דבריו לעדים כמו ששנינו בפרק מי שאחזו [גיטין ע"א ע"ב] אפילו אמר לבית דין הגדול שבירושלם אינו גט עד שיאמר לסופר לכתוב ולעדים לחתום ויהבי טעמא בגמרא משום דמילי נינהו ומילי לא מימסרן לשליח, ולפיכך אין כותבין בו יודעים אנו עדים ולא דוכרן פתגמי, ולפיכך כשהעדים חותמין אומר פלוני עד כדאיתא בפרק המגרש [שם פ"ז ע"ב]. וכן בכתובות חותמים פלוני בן פלוני עד, לפי שלא נכתב בכתובה יודעים אנו עדים החתומים וכו'. זה למדתי מיסוד אדוני אבי מורי הרב נר"ו בפירוש שטר הכתובה שלו. וכשמספר הענין שבשבילו נשתלשלה עדות זו כותבין לפי שהיה כך וכך ומשלשל כל הענין עד שמגיע לענין העדות. וזמן שכותבין בשטרות ובגטין הוא או לשם מלכות כדאיתא בפרק המגרש [פ"ו ע"א] ובפרק כל הגט [ב"ב קס"ד ע"ב] גבי אורכן דגטין, ומונין לכל מלך משנתו וכשמגיע אחד בתשרי מונין לו שנה כדמשמע בפרק קמא דראש השנה [ב' ע"א] ולמלכי ישראל היו מונין מניסן כדאיתא התם. או למלכות יון כדמשמע בפרק קמא דעבודה זרה [י' ע"א] והיתה תחלת מלכותם אלף שנה אחר יציאת מצרים כדמשמע התם, ובמזרח מונין לזה המנין וכותבין למנין שטרות. או שמונין למנין יצירת העולם כמנהגנו אנחנו.
<h2>דף יג.</h2>
שנינו בפרק בתרא דשביעית [פ"י מ"ה] ומייתו לה בפרק קמא דראש השנה [ב' ע"א] ופרק איזהו נשך [ב"מ ע"ב ע"א] ופרק מי שמת [ב"ב קנ"ז ע"ב] ופרק גט פשוט [שם קע"א ע"ב] ופרק אחד דיני ממונות [סנהדרין ל"ב ע"א] שטרי חוב המוקדמין פסולין והמאוחרין כשרים. ופסולין דמקדמין הוא כדי שלא יטרוף לקוחות שלא כדין. והקדמה זו תהיה על שלשה דרכים, האחד שכתבו השטר בניסן והקדימו הזמן בתשרי שלפניו. והשני שכתבו הזמן בניסן בשטר בלא קנין ולא הלוהו עד תשרי שלאחריו שאם היה בשטר קנין משעת קנין נשתעבד אבל בשטרי (בלאו) [דלאו] אקניאתא לא כרבי יוסי כדאיתא בפרק קמא דמציעא [י"ג ע"א]. והשלישי שכתבו השטר בניסן ונתאחרו ולא חתמו בו עד תשרי שנמצא זמן השטר קודם לחתימתן. וכל שטר שנעשה כך ונתאחרה החתימה הוה להו למעבד כדאמר להו [ב"ב קע"א ע"ב] רבא לספריה כי כתביתו שטרי מאוחרי כתובו הכי שטרא דנן לאו בזמניה כתבנוהו אלא אחרנוהו וכתבנוהו, וכן בכאן היה להם לכתוב ונתאחרה (חתימתן) [חתימתינו] עד יום פלוני. ופסול שטרות אלו אם לגבות אפילו מבני חרי או דוקא ממשעבדי פלוגתא דרבואתא היא. דאיכא מאן דפסל אותן אף מבני חרי והיא דעת ר"י והרא"ש ז"ל, ואיכא מאן דמכשר למגבי מבני חרי והיא דעת רש"י והרמב"ן וריא"ף זצ"ל והרמב"ם ז"ל בפרק כ"ג מהלכות מלוה ולוה [ה"א]. ופלוגתא היא בירושלמי [שביעית פ"י ה"ג] דרבי יוחנן וריש לקיש. ואין כאן מקום להאריך לכתוב כל אותם דקדוקים והרוצה לעמוד על אמתתן של דברים יעיין בדברי המפרשים בפרק קמא דראש השנה [ב' ע"א] ובפרק איזהו נשך [ב"מ ע"א ע"א]. והמאוחרים כשרים בין שכתבו בשעת הלואה ואחרו הזמן בין שלא כתבו עד לאחר זמן כלם בכלל מאוחרין הם וכשרים, והוא דכתב ליה דאקנה כדאיתא בפרק מי שמת [ב"ב קנ"ז ע"ב] הרמב"ן ז"ל. וטעמא דדוקא בדכתב ליה דאקנה הוא שאם לוה בניסן ולא היה לו קרקע וקנה קרקע בסיון וכתבו שלוה בתמוז וחזר ומכר הקרקע באב והמלוה מוציא את שטר שנכתב אחר שקנה הלוה הקרקע וקודם (שמוכרו) [שמכרו] וטורפו מיד הלוקח שלא כדין לפי שבשעה שלוה עדאין לא היה (לא) [לו] קרקע ולא נשתעבד למלוה לפי שאין משתעבד לו אלא קרקע שהיה לו בשעת הלואתו כדמוכח בפרק מי שמת [שם] גבי מלוה ולוה, ואם כתב לו או התנה עמו בשעת ההלואה שהוא משעבד לו נכסים שיקנה אף על פי שאין לו עכשו נכסים הרי שעבד לו כל מה שקנה, ואם אחר כך קנה קרקע נשתעבד למלוה ואם טרפם טורפם כדין, ולפיכך אין שטרי חוב המאוחרים כשרים אלא כדכתב לו דאקנה. ואם כתב בו שטרא דין לאו בזמניה כתבנוהו אלא אחרנוהו וכתבנוהו כמו שכתבתי למעלה אפילו אין כתוב בו דאקנה כשר, כן כתב בעל העטור במאמן זמן והחשן בסימן מ"ג. ודוקא שטרי (ה)חוב המאוחרים כשרים אבל שטרי מקח וממכר אפילו המאוחרין פסולין וכדאמר רב הונא התם בפרק גט פשוט [ב"ב קע"א ע"ב]. וטעמא (ד)משום דמצי למטרף לקוחות שלא כדין כגון ראובן שמכר קרקע לשמעון בניסן וכתב לו שטר בתשרי של אחריו וחזר ראובן וקנאה משמעון בתמוז אחר כך מוציא שמעון שטר על ראובן שמכר לו קרקע בתשרי (ואמר) [ואומר] לו חזרתי וקניתיה ממך ונמצא שמוציא הקרקע מידו שלא כדין, וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק כ"ג מהלכות מלוה ולוה [ה"ז]. ואי (מפריש) [מפרש] בכלהו דמאוחרין נינהו כשרים, בעל העטור במאמר זמן, והרמב"ן ז"ל בפרק גט פשוט [קע"א ע"ב]. ירושלמי [גיטין פ"ט ה"ז] יהב רשותא לכתבא דיכתוב ולחתומיה דיחתמון צריכים לכתוב מלוה הות מחד בניסן ואנן אחרנו את זמנה (וכתבנוהו באחד בניסן ונתן הכסף בעשרה צריכין לכתוב אף על פי שכתבנו באחד בניסן לא כך נגמר הדין אלא שנתן) [נכתבה אונו באחד בניסן ונתן הכסף בעשרה צריכין לכתוב אע"פ שכתבנו באחד בניסן לא כך נגמר הדין אלא שניתן] הכסף בעשרה בניסן. ונראה לי דהאי ירושלמי בשטרי דלאו אקניאתא הוא. ובריש פרק אחד דיני ממונות [סנהדרין ל"ב ע"א] שטר שזמנו כתוב באחד בניסן בשמטה ובאו עדים ואמרו היאך אתם מעידים על שטר זה והלא ביום פלוני הייתם במקום פלוני שטר כשר ועדיו כשרים חיישינן שמא אחרוהו וכתבוהו. ובפרק גט פשוט [ב"ב קע"א ע"א] שטר שזמנו קבוע בשבת או בעשרה בתשרי שטר מאוחר וכשר דברי רבי יהודה ורבי יוסי פוסל. וכתב הרמב"ם ז"ל בפרק ג' מהלכות מלוה [ה"ד] שטר שזמנו כתוב בשבת או בעשרה בתשרי שטר מאוחר הוא וכשר ואין חוששין לו שמא מוקדם הוא ובאחד בשבת או בי"א בתשרי נכתב אלא מעמידין את השטר על חזקתו שהדבר ידוע הוא שאין כותבין בשבת ולפיכך אחרוהו עכ"ל.
<h2>דף עב.</h2>
שטר שאין בו זמן אינו מעכב והשטר כשר הוא אלא שאינו גובה מנכסים משועבדים לפי שאין אנו יודעים אם המלוה שבשטר זה קדמה או מכירת הקרקע. וגם אם יש שם שטרות אחרים שיש בהם זמן הם קודמין. אבל גובה הוא מנכסים בני חורין. וכן נראה מדברי המפרשים ז"ל בפרק ארבעה אחין [יבמות ל"א ע"ב], וכן כתוב בספר החשן בסימן מ"ג. וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק י"ז מהלכות מלוה ולוה [ה"ט] וכתב דלא גרע משטר שאין בו שם המקום דכשר כמו שנזכר בפרק שני דייני [כתובות ק"י ע"ב], ואף על גב דהויא לה עדות שאין אתה יכול להזימה וכל עדות שאין אתה יכול להזימה אינה עדות כדאיתא בפרק מרובה [ב"ק ע"ה ע"ב] ובסנהדרין בפרק היו בודקין [מ"א ע"ב] אפילו הכי בדיני ממונות לא קפדינן, דהא קיימא לן דבדיני ממונות לא בעינן דרישה וחקירה כדי שלא תנעול דלת בפני לווין כדאיתא בפרק קמא דסנהדרין [ג' ע"א] ובפרק אחד דיני ממונות [ל"ב ע"א] ובפרק בתרא דיבמות [קכ"ב ע"ב]. ותנן בפרק בתרא דשביעית [פ"י מ"ה] דשטרי חוב המאוחרין כשרים ומייתו לה בפרק קמא דראש השנה [ב' ע"א] ובפרק איזהו נשך [ב"מ ע"ב ע"א] ובפרק מי שמת [ב"ב קנ"ז ע"ב] ובפרק גט פשוט [שם קע"א ע"ב] ובפרק אחד דיני ממונות [סנהדרין ל"ב ע"א]. [הג"ה בשו"ת הרשב"ש נוסף בזה. (בירושלמי) [בירושלים] כותבין שעות בפ' מי שהיה נשוי [כתובות צ"ג ע"ב] ובהל' מלוה ולוה [פ"כ ה"ג] וכתבו בשם רבינו משה גאון ז"ל שאע"פ שהעדים מעידים שהאחד קדם באותו יום כיון שהשטרות שניהם ביום אחד נכתבו אין אחד מהם יכול לטעון אני קדמתי אלא שניהם שוים כיון שאין כותבין שעות אלא בירושלים, ע"כ]. וכל (קפיד תנן) [קפידתנו] בכתיבת הזמן אינו אלא לענין קדימה וטריפה מן הלקוחות דאם אין כתוב בו זמן יד בעל השטר על התחתונה, דאמרינן בפרק מי שהיה נשוי [כתובות צ"ד ע"ב] הני תרי שטרי דאתו קמיה דרב יוסף חד הוה כתיב ביה בחמישי בניסן וחד הוה כתיב ביה [בניסן] סתמא אוקמיה רב יוסף לההוא דהוה כתיב ביה בחמשה בניסן בנכסי אמר ליה אידך ואנא אפסיד אמר ליה את ידך על התחתונה אימר בר תשעה ועשרים בניסן את אמר ליה וליכתוב לי מר טורפא מאייר ואילך (מאי) [מצי] אמר לך את בר חד בניסן והנחתי לך מקום לגבות הימנו. וכן כתב הרמב"ם בפרק כ' מהלכות מלוה ולוה [ה"ה]. ולא מצינו שמעכב הזמן אלא בגט אי משום פירי אי משום שלא יחפה על בת אחותו כדאיתא בפרק ב' דגטין [י"ז ע"א]. ומה שנוהגין לכתוב בקצת שטרות בעשור הראשון או האמצעי או האחרון השטר כשר הוא, ואפילו בגט כדמוכח התם בגטין [י"ז ע"ב] דאמרינן דמהני לשבוע דלקמיה. אבל טוב הוא שיכתוב הזמן באמת שלפעמים ירע כחו של המלוה, הגע עצמך שהלוהו בשני ימים לחדש וכתבו לו בעשור הראשון ולוה מהאחר בי' לחדש וכתבו לו בעשור הראשון חולקין והראשון הפסיד שהיה לו לגבות הכל ואם לוה בשמיני וכתב לו בשמיני יגבה הכל שיכול לומר לו את בתשעה או בעשרה בחדש. ובפרק קמא דעבודה זרה [י' ע"א] כתבו רבותינו הצרפתים ז"ל דאם השמיט הסופר הכלל וכתב הפרט שהשטר כשר, ומוכחי לה התם משמעתא דאי טעי תנא דאמרינן התם דילמא שביק לאלפא קמא ונקט לאלפא בתרא. וה"ה נראה לי [אי] שביק כלהו כללי ונקט פרט בתרא לחוד, וכן נמי אי כתב הכלל והפרט אלא שלא כתב לבריאת עולם שהשטר כשר לטרוף בו מן הלקוחות שאנו תולין אותו בטעות סופר כן כתוב בספר התרומה [הל' ע"ז סימן קל"ו] בשם ר"י, ובספר החשן [סימן מ"ג].
שנינו בפרק בתרא דשביעית [פ"י מ"ה] ומייתו לה בפרק קמא דראש השנה [ב' ע"א] ופרק איזהו נשך [ב"מ ע"ב ע"א] ופרק מי שמת [ב"ב קנ"ז ע"ב] ופרק גט פשוט [שם קע"א ע"ב] ופרק אחד דיני ממונות [סנהדרין ל"ב ע"א] שטרי חוב המוקדמין פסולין והמאוחרין כשרים. ופסולין דמקדמין הוא כדי שלא יטרוף לקוחות שלא כדין. והקדמה זו תהיה על שלשה דרכים, האחד שכתבו השטר בניסן והקדימו הזמן בתשרי שלפניו. והשני שכתבו הזמן בניסן בשטר בלא קנין ולא הלוהו עד תשרי שלאחריו שאם היה בשטר קנין משעת קנין נשתעבד אבל בשטרי (בלאו) [דלאו] אקניאתא לא כרבי יוסי כדאיתא בפרק קמא דמציעא [י"ג ע"א]. והשלישי שכתבו השטר בניסן ונתאחרו ולא חתמו בו עד תשרי שנמצא זמן השטר קודם לחתימתן. וכל שטר שנעשה כך ונתאחרה החתימה הוה להו למעבד כדאמר להו [ב"ב קע"א ע"ב] רבא לספריה כי כתביתו שטרי מאוחרי כתובו הכי שטרא דנן לאו בזמניה כתבנוהו אלא אחרנוהו וכתבנוהו, וכן בכאן היה להם לכתוב ונתאחרה (חתימתן) [חתימתינו] עד יום פלוני. ופסול שטרות אלו אם לגבות אפילו מבני חרי או דוקא ממשעבדי פלוגתא דרבואתא היא. דאיכא מאן דפסל אותן אף מבני חרי והיא דעת ר"י והרא"ש ז"ל, ואיכא מאן דמכשר למגבי מבני חרי והיא דעת רש"י והרמב"ן וריא"ף זצ"ל והרמב"ם ז"ל בפרק כ"ג מהלכות מלוה ולוה [ה"א]. ופלוגתא היא בירושלמי [שביעית פ"י ה"ג] דרבי יוחנן וריש לקיש. ואין כאן מקום להאריך לכתוב כל אותם דקדוקים והרוצה לעמוד על אמתתן של דברים יעיין בדברי המפרשים בפרק קמא דראש השנה [ב' ע"א] ובפרק איזהו נשך [ב"מ ע"א ע"א]. והמאוחרים כשרים בין שכתבו בשעת הלואה ואחרו הזמן בין שלא כתבו עד לאחר זמן כלם בכלל מאוחרין הם וכשרים, והוא דכתב ליה דאקנה כדאיתא בפרק מי שמת [ב"ב קנ"ז ע"ב] הרמב"ן ז"ל. וטעמא דדוקא בדכתב ליה דאקנה הוא שאם לוה בניסן ולא היה לו קרקע וקנה קרקע בסיון וכתבו שלוה בתמוז וחזר ומכר הקרקע באב והמלוה מוציא את שטר שנכתב אחר שקנה הלוה הקרקע וקודם (שמוכרו) [שמכרו] וטורפו מיד הלוקח שלא כדין לפי שבשעה שלוה עדאין לא היה (לא) [לו] קרקע ולא נשתעבד למלוה לפי שאין משתעבד לו אלא קרקע שהיה לו בשעת הלואתו כדמוכח בפרק מי שמת [שם] גבי מלוה ולוה, ואם כתב לו או התנה עמו בשעת ההלואה שהוא משעבד לו נכסים שיקנה אף על פי שאין לו עכשו נכסים הרי שעבד לו כל מה שקנה, ואם אחר כך קנה קרקע נשתעבד למלוה ואם טרפם טורפם כדין, ולפיכך אין שטרי חוב המאוחרים כשרים אלא כדכתב לו דאקנה. ואם כתב בו שטרא דין לאו בזמניה כתבנוהו אלא אחרנוהו וכתבנוהו כמו שכתבתי למעלה אפילו אין כתוב בו דאקנה כשר, כן כתב בעל העטור במאמן זמן והחשן בסימן מ"ג. ודוקא שטרי (ה)חוב המאוחרים כשרים אבל שטרי מקח וממכר אפילו המאוחרין פסולין וכדאמר רב הונא התם בפרק גט פשוט [ב"ב קע"א ע"ב]. וטעמא (ד)משום דמצי למטרף לקוחות שלא כדין כגון ראובן שמכר קרקע לשמעון בניסן וכתב לו שטר בתשרי של אחריו וחזר ראובן וקנאה משמעון בתמוז אחר כך מוציא שמעון שטר על ראובן שמכר לו קרקע בתשרי (ואמר) [ואומר] לו חזרתי וקניתיה ממך ונמצא שמוציא הקרקע מידו שלא כדין, וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק כ"ג מהלכות מלוה ולוה [ה"ז]. ואי (מפריש) [מפרש] בכלהו דמאוחרין נינהו כשרים, בעל העטור במאמר זמן, והרמב"ן ז"ל בפרק גט פשוט [קע"א ע"ב]. ירושלמי [גיטין פ"ט ה"ז] יהב רשותא לכתבא דיכתוב ולחתומיה דיחתמון צריכים לכתוב מלוה הות מחד בניסן ואנן אחרנו את זמנה (וכתבנוהו באחד בניסן ונתן הכסף בעשרה צריכין לכתוב אף על פי שכתבנו באחד בניסן לא כך נגמר הדין אלא שנתן) [נכתבה אונו באחד בניסן ונתן הכסף בעשרה צריכין לכתוב אע"פ שכתבנו באחד בניסן לא כך נגמר הדין אלא שניתן] הכסף בעשרה בניסן. ונראה לי דהאי ירושלמי בשטרי דלאו אקניאתא הוא. ובריש פרק אחד דיני ממונות [סנהדרין ל"ב ע"א] שטר שזמנו כתוב באחד בניסן בשמטה ובאו עדים ואמרו היאך אתם מעידים על שטר זה והלא ביום פלוני הייתם במקום פלוני שטר כשר ועדיו כשרים חיישינן שמא אחרוהו וכתבוהו. ובפרק גט פשוט [ב"ב קע"א ע"א] שטר שזמנו קבוע בשבת או בעשרה בתשרי שטר מאוחר וכשר דברי רבי יהודה ורבי יוסי פוסל. וכתב הרמב"ם ז"ל בפרק ג' מהלכות מלוה [ה"ד] שטר שזמנו כתוב בשבת או בעשרה בתשרי שטר מאוחר הוא וכשר ואין חוששין לו שמא מוקדם הוא ובאחד בשבת או בי"א בתשרי נכתב אלא מעמידין את השטר על חזקתו שהדבר ידוע הוא שאין כותבין בשבת ולפיכך אחרוהו עכ"ל.
